בגידה מטעמי מצפון

בגידה מתוך אידיולוגיה

לבגידה במדינה לא חסרות עילות. המצב הגיאופוליטי ביחסי מעצמות שרוצות לשלוט בעולם,
או למשל יחסי מדינות שכנות הנמצאות בעימות על קו גבול או על שדות נפט, מכשירים את הקרקע לפריחתם של בוגדים משני הצדדים.


כל צד לעימות, בין אם הוא מעצמה או מדינה באחת היבשות בעולם, יפעיל אמצעים, שיטות פיתוי ואפילו לוחמה פסיכולוגית, כדי למשוך אליו אזרחים מהמדינה עמה הוא נמצא בעימות צבאי, כלכלי - מסחרי ואידיאולוגי. האזרח שישתכנע לחצות את הגבול למדינת האויב, ירים תרומה עצומה למדינה הקולטת.

המידע שרכש בשירות הצבאי, במפעל הביטחוני ובעולם העסקי ישרת את היריב, שיחסוך את הצורך להשקיע באיסוף מידע חיוני על האויב ויקבל אותו מוכן וממקור ראשון. זו התגשמות החלום הרטוב של כל ארגון ביון, למשוך אליו סוכני מידע עם מעמד וניסיון רב בתחומם, שיוגדרו בצדק על ידי מדינת האם שלהם, בוגדים ולא פחות.

למה לנו להרחיק לעולם הגדול ולהביא דוגמאות מהמלחמה הקרה בין המעצמות. האזור שלנו רווי בדוגמאות מהחיים שלנו. מלחמות הקיום עם מדינות ערב מאז קום המדינה ומאבק הדמים המתמשך עם הרשות הפלשתינאית על פלגיה השונים, סדקו ופצעו את המרקם החברתי השברירי של החברה הישראלית.

הויכוח הפוליטי הנצחי כמעט, מאז כיבוש השטחים לאחר מלחמת ששת הימים, פיצל את החברה הישראלית לימין ושמאל פוליטי. תוצאות הבחירות הושפעו תמיד מחלוקה זו.

המונח קו ירוק קיבל משמעות. שפיכות הדמים משני הצדדים, הצמיחה שוליים קיצוניים ומסוכנים בקרב שתי החברות הנאבקות על קיומן. ארגונים וולונטריים קמו בישראל, כדי לתמוך בתושבים הפלשתינאים הכורעים תחת נטל הכיבוש, לפי השקפתם של אותם פעילים.

התארגנויות פוליטיות כמו "מצפן" ו"דרך הניצוץ" באו לעולם, בהניפם את הסיסמא הבלתי נשכחת "די לכיבוש". ההזדהות עם הסבל האנושי הפכה בהדרגה להזדהות פוליטית ואידיאולוגית בצדקת המאבק של הפלשתינאים.

מרבית הפעילים התומכים הסתפקו בתמיכה הצהרתית, הפגנתית וסיוע הומניטארי. מעטים חצו את הקווים, בגדו בערכים הקיומיים של מדינת ישראל וסייעו לארגוני הטרור במאבקם נגד מדינת ישראל - המדינה שלהם.

אחד מהם הוא הקיבוצניק מגן שמואל, אודי אדיב.

אודי אדיב נולד בשנת 1946 בקיבוץ גן שמואל, השייך לתנועת השומר הצעיר. הבית, חדור אידיאולוגיה סוציאליסטית מרכסיסטית, עשה את שלו על הנער המתבגר.

לאחר מלחמת ששת ימים, בה לחם אודי אדיב במסגרת הנח"ל, חזר לקיבוץ והצטרף לקבוצת השמאל הרדיקלית "מצפן" שכונתה כך על שם הביטאון שהוציאה קבוצת סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, אליהם חברו חברי המפלגה הקומוניסטית בתל אביב (1962).

אנשי "מצפן", התנגדו לקו השמרני שהוכתב על מפלגת האם ברוסיה. הם התנגדו בתוקף לרעיון הציוני ולעצם קיומה של מדינת ישראל.

המדיניות של בן גוריון שהעדיף את האוריינטציה המערבית בוקרה בחריפות על ידי חברי הקבוצה. ב"מצפן" האמינו, כי השלום במזרח התיכון יושג רק בברית בן מעמד הפועלים, לאינטלקטואלים ולפלאחים הערביים, אשר ישאפו להקמת פדרדציה רב לאומית ורב גזעית במזרח התיכון.

אודי אדיב באותה עת, הדריך בקן השומר הצעיר בקרית חיים. לאחר שהתוודע לעקרונות ולאידיאולוגיה של "מצפן" הזמין נציג שלהם להרצות בפני חניכיו בקן. בתנועה כעסו על המהלך וסילקו את אודי אדיב, שהצטרף באופן פעיל לפעילות של "מצפן".

בהמשך הצטרף לארגון החזית האדומה, שהורכב מחברים יהודים וערבים. הארגון דגל בתורה המהפכנית של צ'ה גווארה ופידל קסטרו בקובה.

אחד החברים בארגון, דאוד טורקי, יליד חיפה, הציע בשנת 1971 לאודי אדיב להיפגש עם נציג אש"ף להקמת מסגרת משותפת יהודית - ערבית.

נלהב מהרעיון ומהאפשרות לממש את האידיאולוגיה שהאמין בה, יצא אדיב לפגישה באתונה, לא לפני שניתן לו כינוי מחתרתי, נקבעו סידורי הפגישה, דירות מסתור ואמצעי תקשורת.

בפגישה הראשונה עם הנציג המכונה "אבו כאמל", הושמעו הצהרות כוונות כלליות ונבנו צעדי אמון ראשוניים. המטרה המשותפת של שני הארגונים הייתה, להקים מסגרת ערבית יהודית משותפת למלחמה בציונות.

בפגישה השנייה, שהתקיימה כשנה לאחר מכן, נופק לאדיב דרכון סורי על ידי שגרירות סוריה באתונה. הדרכון נשא את השם ג'ורג' חורי. אודי הונחה להשיב למי שישאל למעשיו בסוריה ולבנון, שנולד בסוריה ועזב לארגנטינה בגיל שנתיים עם משפחתו ולכן אינו דובר ערבית. לאחר סיבוב היכרות והופעות במועדונים בדמשק, הגיע המפעיל של אדיב לעיקר.

לבקשתו תיאר אדיב בכתב את מהלך שירותו הצבאי, סוג האימונים והנשק, מספרי יחידות צבאיות, משימות לפי אופי היחידות, הנשק שמוקצה ליחידות הצבאיות לפי אופי המשימה. אדיב גם חיבר דוחות פרופיל על קצינים בכירים בצה"ל.

לאחר מכן נלקח אדיב למחנה אימונים בסמוך לדמשק. במחנה למד פירוק והרכבה של כלי נשק שונים וערך מטווחים. כאשר נדרש אדיב עם שובו לישראל לצלם מסמכים מסווגים עבור מפעילו בדמשק, סירב אדיב בטענה, שזה לא המשחק שלו.

באותם ימים, הקבוצות הרדיקליות כמו מצפן והחזית האדומה היו תחת מעקב צמוד של סוכני השב"כ. המצע האידיאולוגי של קבוצות אלו, הדאיג מאד את השלטונות מפני חבירה לארגוני טרור ופגיעה במוסדות השלטון הישראלי.

במסגרת אותו מעקב, עלו כמובן על הפעילות של אודי אדיב בישראל ובחו"ל. השב"כ המתין עד אשר יאסוף ראיות, שיש בהן להפליל את אודי אדיב וחברי הרשת האחרים שנותרו לתמוך בו מאחור.

הראיות נאספו גם באמצעות סייענים שהייתה להם נגישות קבועה ואקראית לאודי אדיב ולהתנהלותו.

ביום 06.12.72 פרצו סוכני שב"כ בסיוע כוח משטרתי לדירתו של אודי אדיב בחיפה. בחיפוש בדירה נמצא ספר הדרכה להכנת חומרי נפץ וכמו מגדל קלפים, נפלו כל חברי הרשת במלכודת שטמנו להם סוכני השב"כ.

החבורה הועמדה לדין ואודי אדיב נידון ל- 17 שנות מאסר בפועל.

גם בשבתו בבית הכלא, דבק אדיב באמונתו הפוליטית. לבקשתו, נכלא באגף עם אסירים בטחוניים פלשתינאים.

למרבה האירוניה, בשנת 1975 נישא אדיב בבית הכלא לסילביה קלינגברג, חברת מצפן ובתו של מרכוס קלינגברג, מי שיחשף כעבור מספר שנים, למרגל החשוב ביותר של ברית המועצות בישראל, בהיותו מנהל המכון הביולוגי בנס ציונה. כעבור כשלוש שנים התגרשו.

לאחר בקשות חוזרות ונשנות לקבלת חנינה והבעת חרטה כנדרש, שוחרר אדיב מהכלא בתנאים מגבילים לאחר 12 שנים. ההגבלות הוסרו לחלוטין לאחר תום 17 השנים שנגזרו עליו.

אדיב התפכח פוליטית וסילק מסדר יומו את הרעיון, שניתן להשיג מטרות פוליטיות באמצעים אלימים ולא לפי הכללים הדמוקרטיים.

אין ספק, שאחד כמו אודי אדיב, מלח הארץ, בוגד במדינה שלו ולא משנה מאלו מניעים וטעמים, זה תמיד נתפס קשה וצורב בתודעה הלאומית. הרבה יותר מאשר ערבי ישראלי שמוביל את המתאבד מהשטחים למרכז תל אביב לביצוע פיגוע טרור.

זו התפיסה הנורמטיבית בקרב החברה הישראלית. שאלת הנאמנות המוחלטת למדינה, נתונה לויכוח ולפרשנויות. במקרה של הערבי הישראלי, המסייע למחבלים לפגע באזרחים ישראלים, עולה הדילמה של הנאמנות הכפולה.

האם להיות נאמן למדינת ישראל שהוא אחד מאזרחיה, או להיות נאמן לאומה הערבית אליה הוא מרגיש שייך פוליטית ולאומנית. לגבי דידו של הערבי הישראלי, פגיעה במדינת ישראל או סיוע לארגון טרור, לא נחשבת בהכרח לאקט של בגידה במדינה, אלא סיוע מתבקש לעם שלו הסובל מנטל הכיבוש של האויב הציוני, זו הפרשנות שלו למעשיו.

לפי החוק הפלילי, מעשיו נחשבים לבגידה במדינה. לכאורה, אצל אודי אדיב לא צריכה להיות דילמה. כאזרח המדינה, עצם החברות בארגון טרור ומסירת ידיעות לאויב כמוה כבגידה לכל דבר.

המניעים של הערבי הישראלי או של האזרח אודי אדיב, דומים למרות שמגיעים ממקומות אחרים. מהותית, אין כל הבדל במשמעות ובהשלכות של מעשי הבגידה של האזרח הישראלי, היהודי או הערבי הבוגדים בעמם. בגידה היא בגידה.


בגידת מקור

עם מלחמת ששת הימים, שיצרה מציאות חדשה לתושבים הערביים, נאלצו כעת לחיות תחת הכיבוש הישראלי. כתוצאה מכך התחילו התושבים הערביים להתארגן באופן מחתרתי, מה שגרם לשב"כ להתחיל לגייס מקורות בשטחים. כוחות השב"כ אומנם היו עמוק בפנים, אך הסיוט הגרוע מכל הגיע להגשמה.


מאמרים אחרונים (21)

קישורים
- בגידה

חיפוש באתר




מפת האתר